אי אחי, אני יושב פה עכשיו עם כוס קפה שחור מריר כמו החוויה ההיא, מסתכל על המפה של בת ים בטלפון, וצוחק לעצמי כמו אידיוט שנתקע בסיפור גרוע. זה היה לפני כמה חודשים, כשהחלטתי שאני צריך קצת שחרור, משהו מהיר ופשוט כדי לנקות את הראש אחרי שבוע עבודה מעצבן. אני, בן 28, רווק, אוהב לנסוע לפרברים כי שם הכל יותר זול ופחות דרמה מהתל אביב ההיא עם הפקקים והאנשים שחושבים שהם מלכי העולם. חשבתי, יאללה, בת ים. ליד הים, אווירה נחמדה, דירות דיסקרטיות שאפשר למצוא באפליקציות בלי כאב ראש. גלשתי קצת, ראיתי מודעה מבטיחה – "דירה גדולה, נוחה, בחורה חמה, דיסקרטית". התמונה הייתה מטושטשת, אבל המחיר סביר, 300 שקל, אז שלחתי הודעה. "מתי?" כתבתי, והיא ענתה מיד: "עכשיו, בוא." קיבלתי כתובת – רחוב צדדי בשכונה ליד הים, נשמע רומנטי, עם ריח מלח באוויר. "טוב, זה יהיה כיף," אמרתי לעצמי, קמתי, זרקתי בגדים נקיים, ונסעתי.
הנסיעה הייתה קצרה, כבישים עמוסים קצת, אבל הגעתי לשם בסביבות 9 בערב. השכונה? נחמדה, אחי, ממש ליד הים. רחובות רחבים יחסית, בניינים גבוהים עם מרפסות שמסתכלות על הגלים, ריח של מלח ודגים מטוגנים מעורב עם עשן מנגל מרחוק. שמעתי את הים מתנפץ, גלים חזקים, והאוויר קריר, נעים, לא החום המעצבן של הקיץ. חניתי קצת רחוק, הלכתי ברגל, הרחוב מואר בפנסים צהובים, כמה אנשים הולכים עם כלבים, זוגות יושבים על ספסלים, נראה כמו שכונה רגילה, דיסקרטית במובן שאף אחד לא שם לב לך, כי כולם עסוקים בעניינים שלהם. "יפה," חשבתי, "הדירה בטח תהיה נחמדה, ליד הים ככה." מצאתי את הבניין – גבוה, 10 קומות, מעלית ישנה אבל עובדת, עליתי לקומה 5, דפקתי בדלת.
היא פתחה – בחורה בת 24 בערך, שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, חיוך מאולץ קצת, לבושה בשמלה קצרה. "היי, דן?" שאלה, "בוא פנימה." נכנסתי, והפה נפער לי – הדירה גדולה, אחי, ממש גדולה. סלון רחב עם ספה ענקית, מטבח פתוח עם שולחן אוכל ל-6 אנשים, חדר שינה נפרד עם מיטת קינג סייז, ומרפסת שמסתכלת על הים, אורות העיר מנצנצים מרחוק. "וואו, זה גדול," אמרתי, צוחק, אבל אז שמתי לב – הכל מלוכלך. אבק בכל מקום, על השולחנות, על הרצפה, כתמים על הספה שנראים כמו קפה ישן או משהו גרוע יותר, ריח רע באוויר – כמו סיגריות מעורבות עם זבל שלא הוציאו, והמטבח עם כלים בכיור שלא נשטפו ימים. "מה זה?" מלמלתי, מנסה לא להראות מזועזע. היא ראתה את הפנים שלי, "סורי, לא הספקתי לנקות היום," אמרה, מנסה לצחוק, "אבל בוא, נעשה כיף." "כן, בטח," עניתי, אבל כבר הרגשתי את האווירה נהרסת – איך אני אמור להתרכז כשאני רואה אבק על המיטה, ריח רע נודף מהשטיח?
היא משכה אותי לחדר השינה, הדליקה אור קטן, אבל זה רק הדגיש את הבלגן – מצעים לא נקיים, כתמים על הכריות, חלון פתוח אבל רשת מלוכלכת, וריח הים מעורב עם הריח הרע עושה בחילה. "תתפשט," אמרה, מורידה את השמלה, הגוף שלה סביר – חזה קטן, גוף דק, אבל אני כבר לא בעניין. התפשטתי, התיישבנו על המיטה, היא התחילה לנשק אותי, אבל אני מרגיש אבק על העור, הריח חודר לאף, "שיט," חשבתי, "זה לא עובד." ניסיתי, ליטפתי אותה, ירדתי למטה קצת, אבל אחרי 5 דקות עצרתי, "סורי, זה לא זה," אמרתי. היא הסתכלה עליי מופתעת, "מה קרה? הדירה?" "כן, מלוכלכת מדי, הריח..." עניתי בכנות. היא התנצלה שוב, "לא ידעתי, בדרך כלל מנקים," אבל זה לא עזר – האווירה נהרסה לגמרי. קמתי, התלבשתי במהירות, שילמתי חצי כי לא נשארתי, "תודה בכל זאת," אמרתי, ויצאתי אחרי 10 דקות. הלכתי ברחוב, הים מרחוק, אבל אני כועס על עצמי – "למה לא ביקשת תמונות עדכניות?" זה הרס את התוכניות, אבל לפחות למדתי שיעור.
אי אחי, יצאתי מהדירה ההיא בבת ים כמו גנב בלילה, הדלת נסגרת מאחוריי בקול חורק, והרחוב ליד הים פתאום נראה פחות רומנטי – הגלים מתנפצים חזק, הרוח קרה, וריח המלח מעורב עם ריח האשפה מהפחים הקרובים. "שיט, איזה בזבוז זמן," מלמלתי לעצמי, הולך מהר לרכב, מרגיש את האבק עדיין דבוק לבגדים, הריח הרע נודף מהנעליים. צחקתי לעצמי, כי אני תמיד חושב שאני חכם, בוחר דירה גדולה כי "זה נשמע טוב", אבל לא מבקש תמונות עדכניות, לא שואל על הניקיון, וקיבלתי מה שמגיע לי – הרס תוכניות מוחלט. נכנסתי לרכב, התנעתי, והנסיעה חזרה הביתה הייתה ארוכה, חשבתי כל הדרך "למה לא בדקת? למה הלכת על הזול?" אבל אתם יודעים, אני כזה – לומד בדרך הקשה, צוחק על הטעויות אחר כך.
בוא נחזור קצת אחורה, כי הסיפור לא נגמר כשהפסקתי אחרי 10 דקות. אחרי שאמרתי לה "סורי, זה לא עובד," היא התיישבה על המיטה, עדיין חצי עירומה, ומביטה בי במבט מופתע אבל לא כועס. "מה, בגלל הניקיון?" שאלה, מנסה לצחוק. "כן, הריח, האבק, הכל," עניתי, מרגיש כמו לוזר אבל כנה. היא צחקה קצת, "אתה רגיש, אה? רוב הגברים לא שמים לב." "אולי," אמרתי, "אבל אני צריך נקי כדי... את יודעת." התלבשנו בשקט, אבל זה היה מביך – אני מכופתר את החולצה, היא לובשת את השמלה, והריח הרע באוויר לא נעלם, כאילו צוחק עלינו. "רוצה קפה?" הציעה, מנסה להציל את המצב. "לא, תודה," עניתי, "אני אלך." שילמתי לה חצי, כמו שהבטחתי, והיא לקחה בלי להתווכח. "תחזור כשאני מנקה," אמרה עם חיוך. "אולי," שיקרתי, ויצאתי.
אבל לפני זה, בזמן שהיינו על המיטה, זה היה כמו סרט אימה – היא ניסתה, האמת – נישקה אותי, ידיים על החזה, אבל אני רואה אבק על הכרית, ריח רע עולה מהשטיח, "שיט," חשבתי, מנסה להתרכז. היא ירדה עליי לאט, לשון מסתובבת, אבל המוח שלי בכל מקום – חושב על הכתמים בספה, על הכלים בכיור, על הריח שחודר לאף. "כן, תמשיכי," אמרתי, אבל זה היה מזויף, כי אני לא מצליח – הריח הרס הכל. היא עלתה עליי, מכניסה אותי פנימה, אבל אחרי כמה תנועות עצרתי, "סורי," אמרתי, יוצא החוצה. "מה קרה?" שאלה, מסתכלת עליי. "הדירה, הריח, אני לא יכול." צחקנו קצת, אבל זה היה צחוק עצבני, מביך.
יצאתי משם, הרחוב ליד הים – גלים מתנפצים, רוח קרה, ואני חושב "איזה אידיוט, למה לא ביקשת תמונות?" השכונה נחמדה, ליד הים, אבל זה לא עזר – הדירה הגדולה ההיא הרסה הכל. נסעתי הביתה, עצרתי בתחנת דלק לקנות קולה, התיישבתי שם כמה דקות, מסתכל על הכביש. חשבתי על כל הפעמים האחרות – דירות נקיות, אווירה טובה, הכל זורם. אבל הפעם? בחרתי גדול, קיבלתי מלוכלך. "למדת משהו?" שאלתי את עצמי בקול. "כן, בפעם הבאה – תבקש תמונות עדכניות, תשאל על הניקיון." אבל אתם יודעים, אני כנראה אעשה את זה שוב, כי אני חסכן כזה, אוהב להסתכן.
בבית, התקלחתי ארוכות, מנסה לשטוף את הריח, אבל הוא נשאר בראש. סיפרתי לחבר אחד בטלפון, בקצרה, "הייתי בבת ים, לא עבד." הוא צחק, "שוב הסתבכת?" "כן," עניתי, "דירה מלוכלכת." "תלמד לבדוק," אמר. "כן," עניתי, "אבל זה מצחיק עכשיו." והאמת, זה היה – כמו סיפור מהסרטים, גבר הולך לדירה, מצפה לכיף, ומקבל אבק וריח רע. חשבתי על הבחורה – היא ניסתה, האמת, לא אשמה, אולי היא גרה שם וזה הבית שלה. "מסכנה," חשבתי, אבל צחקתי. זה החיים – לפעמים זה עובד, לפעמים לא. אני, אני אמשיך לנסות, כי מה יש? לשבת בבית ולראות פורנו? לא, אני אוהב את האמיתי, אפילו אם זה מלוכלך.
עוד משהו – אחרי כמה ימים, ראיתי מודעה דומה באפליקציה, אותה שכונה. "לא, תודה," אמרתי לעצמי, סוגר את זה. למדתי – לבקש תמונות עדכניות, לשאול על הניקיון, לא ללכת על הגדול ביותר. הדירה הגדולה ההיא, עם האבק והריח, הרסה את התוכניות, אבל לפחות יש סיפור. אם אתם קוראים, תיזהרו – בת ים נחמדה, אבל בדקו תמונות. צחוקים מובטחים אם לא. יאללה, עד הפעם הבאה.
אי אחי, עכשיו כמה ימים אחרי, אני יושב בבית, שותה קפה שחור חזק כמו תמיד, ומסתכל על הטלפון, תוהה אם לשלוח הודעה להתנצלות או משהו, אבל יודע שזה טיפשי – זה היה כישלון מוחלט, אין מה להציל. הדירה הגדולה ההיא בבת ים, עם האבק בכל מקום, הריח הרע והכתמים החשודים, לא יוצאת לי מהראש – אבל בצורה רעה, כמו סיוט קטן שצוחק עליי. אני צוחק לעצמי עכשיו, כי אני כזה – תמיד חושב שאני חכם, בוחר דירה גדולה כי "זה נשמע מפנק", אבל לא בודק תמונות עדכניות, לא שואל על הניקיון, וקיבלתי מה שמגיע לי – הרס תוכניות מוחלט, 10 דקות מביכות ויציאה מהירה. "אתה אידיוט, דן," מלמלתי לעצמי, אבל עם חיוך מריר, כי בסוף זה היה שיעור – אל תלך על הגודל, תבדוק את הפרטים הקטנים, כי הם אלה שהורסים הכל.
למחרת, קמתי עם כאב ראש קל, לא מהסקס (כי לא היה), אלא מהתסכול – למה הלכתי לשם? הלכתי לעבודה, אבל הראש היה שם, בדירה ההיא – האבק על המיטה, הריח הרע שחודר לאף, הכלים בכיור שמסריחים כמו שבוע שלא נשטפו. "אתה צריך להפסיק עם השטויות האלה," אמרתי לעצמי, אבל צחקתי – כי אני יודע שלא, אני אמשיך לנסות, אבל הפעם חכם יותר. סיפרתי לחבר אחד בטלפון, בקצרה, "הייתי בבת ים, דירה גדולה אבל גועל." הוא צחק חזק, "שוב נפלת? תלמד לבדוק תמונות!" "כן," עניתי, "אבל זה היה מצחיק, בסופו של דבר." והאמת, זה היה – כמו סיפור מהסרטים, גבר נרגש הולך לדירה, מצפה לכיף, ומקבל זוועה. חשבתי על הבחורה – היא התנצלה, ניסתה להציל, "לא הספקתי לנקות," אמרה, אבל זה לא עזר. אולי היא גרה שם, אולי זה הבית שלה, מסכנה, אבל אני לא חוזר לשם לעולם.
חשבתי על כל הפעמים שזה עבד – דירות נקיות, אווירה טובה, הכל זורם כמו שצריך. אבל הפעם? בחרתי גדול, קיבלתי מלוכלך. השכונה ליד הים הייתה נחמדה – גלים מתנפצים, רוח קלה, ריח מלח באוויר – אבל זה לא עזר, כי בפנים זה היה סיוט. "למדת, דן," אמרתי לעצמי, "בפעם הבאה – תבקש תמונות עדכניות, תשאל אם נקי, אל תלך על ההבטחות." כי המודעה אמרה "גדולה ונוחה", אבל שכחה להגיד "מלוכלכת כמו זבל". צחקתי, כי זה מצחיק עכשיו, אבל אז רציתי להיעלם – אחרי 10 דקות, קמתי, התלבשתי, שילמתי חצי, "תודה, אבל לא," אמרתי, ויצאתי. היא הסתכלה עליי עצובה קצת, "סורי, פעם הבאה אקפיד," אמרה, אבל אני כבר בדלת.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני צוחק אבל גם חושב עמוק. החיים האלה, עם הדירות, הטיולים – הם כמו רולטה – לפעמים מנצח, לפעמים מפסיד. הפעם הפסדתי, אבל קיבלתי שיעור. אם אתם קוראים, תיזהרו – בת ים ליד הים נשמעת רומנטית, אבל בדקו תמונות, שאלו על הניקיון. אל תעשו כמוני, אל תלכו על הגודל. צחוקים, אבל שיעור טוב. אני, אני אמשיך לנסות, כי מה יש? לשבת בבית? לא, אני אוהב את ההרפתקאות, אפילו אם הן מלוכלכות. יאללה, עד הפעם הבאה, תבחרו נקי.
כן, ועוד דבר – אחרי כל זה, הלכתי לישון, חלמתי על דירה נקייה, עם בחורה שמנקה לפני. התעוררתי צוחק, כי החלומות שלי תמיד מפצים על המציאות. זה הסיפור, חברים – דירה גדולה ומלוכלכת בבת ים שהרסה את התוכניות. אם יש לכם סיפורים דומים, תספרו בתגובות, נצחק יחד. צ'או.
אי, אבל זה לא נגמר שם. כמה ימים אחרי, ראיתי מודעה אחרת באפליקציה – דירה קטנה אבל עם "נקייה ומטופחת" כתוב. "כן," חשבתי, "זה מה שאני צריך." אבל הלכתי? לא, כי הטראומה מהריח נשארה. צחקתי, כי זה מוגזם – טראומה מדירה? אבל כן, זה גרם לי לחשוב – על בחירות, על מה ששווה כסף, על זה שלפעמים זול יוצא יקר. בשכונה ליד הים, הכל נראה יפה מבחוץ, אבל בפנים? יכול להיות זוועה. "בפעם הבאה," הבטחתי לעצמי, "תשאל, תבדוק, אל תמהר." כי אני לא רוצה עוד ערב כושל כזה, עם יציאה אחרי 10 דקות ותחושת גועל. זה היה גדול, אבל מלוכלך – והרס הכל.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני מרגיש את הריח חוזר – סיגריות, זבל, אבק. "איכס," אמרתי בקול, צוחק. אבל זה שיעור – לבקש תמונות עדכניות, לשאול אם נקי, לא לסמוך על מילים. הדירה ההיא לימדה אותי את זה. תודה לבת ים, תודה לים, תודה לריח הרע. זה היה כישלון, אבל מצחיק. בפעם הבאה? מי יודע, אולי דירה נקייה, אולי לא. אבל אני אבדוק. יאללה.
