אי אחי, אני יושב פה עכשיו עם בירה חמה ביד, כי הקיץ באילת עדיין מכה בי בראש, וצוחק לעצמי כמו אידיוט שנתקע בסיפור מטופש. זה היה לפני כמה חודשים, כשהחלטתי לברוח דרומה, לאילת, כי העיר הגדולה כבר חנקה אותי עם הפקקים והעבודה. אני, בן 27, רווק, אוהב לטייל לבד כי ככה אני לא צריך להתמודד עם חברים שמתלוננים כל הזמן על חום או על חול בתחתונים. חשבתי, יאללה, אילת. הים, השמש, הבארים על הטיילת, נשמע כמו תוכנית מושלמת להירגע. "אשב בפאב, אשתה כמה דרינקים, אסתכל על הים," אמרתי לעצמי. כן, בטח, כאילו אני יודע מה זה רגיעה.
קמתי מוקדם, זרקתי תיק עם בגד ים ומגבת, ועליתי על האוטו. הנסיעה דרומה הייתה ארוכה אבל נחמדה – כביש 90, נופים מדבריים, תחנות דלק עם קפה סביר, והשמש מכה חזק. הגעתי לאילת בערב, השמש שוקעת, הים נוצץ, והטיילת מלאה תיירים – רוסים שיכורים, ישראלים עם ילדים, וזוגות שמחזיקים ידיים. חניתי ליד המלון הזול שלי, התקלחתי, זרקתי על עצמי חולצה מכופתרת וג'ינס, ויצאתי לחפש פאב. מצאתי אחד על הטיילת, לא מפונפן מדי, עם כיסאות עץ, מוזיקה רוק ישנה, וברמנית שנראתה כמו בת 25, שיער שחור קצר, חיוך גדול, ועיניים ירוקות שמביטות בך כאילו הן יודעות את כל הסודות שלך. "זהו," חשבתי, "פה אני נשאר."
התיישבתי על הבר, הזמנתי בירה ראשונה, "קרלסברג, בבקשה," אמרתי, והיא מזגה לי עם חיוך, "בטח, חמוד." דיברנו קצת, היא שאלה מאיפה אני, סיפרתי מהמרכז, "באתי לברוח," והיא צחקה, "כולם בורחים לכאן, אבל החום לא נותן." הזמנתי עוד בירה, אחר כך שוט וודקה, כי למה לא? הפאב התמלא, מוזיקה מתגברת, אנשים רוקדים קצת, ואני יושב שם, שותה, מסתכל על הים מחלון הפאב, מרגיש טוב. אבל אז, כשהבקשתי חשבון, היא הביאה לי פתק – 150 שקל. "רגע," אמרתי, "שתיתי שתי בירות ושוט, זה מקסימום 80." היא הסתכלה, "לא, הזמנת עוד שוט." "לא הזמנתי," התווכחתי, מרגיש את הדם עולה לראש, כי אני לא אוהב שמרמים אותי, במיוחד כשאני שיכור קצת. "כן, הזמנת," היא אמרה, אבל החיוך נעלם, והפאב רועש מסביב, אנשים לא שמים לב.
התחלתי להתעצבן, "תקשיבי, אני לא טיפש, אני זוכר מה הזמנתי." היא הסתכלה סביב, ראתה שאני רציני, ופתאום פניה השתנו, "סורי, טעות," אמרה, "הנה, תשלם 80, ואני נותנת לך דרינק חינם להתנצלות." "מה?" שאלתי, מופתע, כי ציפיתי לוויכוח גדול, אולי קריאה למנהל. אבל היא מזגה לי שוט וודקה נוסף, דחפה אותו, "על חשבון הבית, סליחה." שתיתי אותו, מרגיש את החום יורד, "טוב, קורה," אמרתי, צוחק קצת, כי אני לא אחד שמחזיק טינה על כסף קטן. אבל זה לא נגמר שם – היא נשענה על הבר, "אתה נראה נחמד, מאיפה אתה בדיוק?" שאלה, והתחלנו לדבר. הפאב עדיין רועש, אבל אנחנו בשיחה – היא סיפרה שהיא מנהלת את הבר כבר שנה, "תיירים תמיד מנסים לרמות, אבל אני רואה הכל," צחקה. "כן, כמו שרמת אותי," אמרתי, קורץ, והיא צחקה חזק, "זה היה טעות, באמת!"
דיברנו כל הלילה, אחי. היא סיפרה סיפורים על תיירים – אחד שבא עם אישה אבל חיפש מישהי אחרת, רוסי ששתה עד שהקיא על הבר, זוג שרקד עד הבוקר. "אתה יודע, באילת כולם באים לחפש כיף, אבל רובם מוצאים צרות," אמרה, מזגה לעצמה דרינק קטן. אני סיפרתי על הטיולים שלי, איך אני תמיד מסתבך בשטויות, "כמו היום, חשבתי שמרמים אותי." היא צחקה, "כן, אבל זכית בדרינק חינם, לא?" שתינו עוד, הפאב התרוקן לאט, המוזיקה נרגעה, והים בחוץ נשמע גלים מתנפצים. "את נחמדה," אמרתי, שיכור קצת, "לא ציפיתי." היא חייכה, "גם אתה, דן." בסוף, כשהפאב נסגר, היא ליוותה אותי החוצה, "תיזהר בדרך, אל תלך שיכור." נפרדנו בחיבוק קל, "תחזור מחר," אמרה. הלכתי למלון, צוחק על עצמי – איבדתי כסף קטן, אבל זכיתי בשיחה טובה. למדתי לבדוק חשבון, אבל גם שטעויות יכולות להוביל למשהו נחמד.
אי אחי, יצאתי מהפאב ההוא באילת, הטיילת עדיין מלאה אנשים – תיירים שיכורים צוחקים חזק, זוגות הולכים יד ביד, וריח של ים מעורב עם עשן סיגריות. אני הולך למלון, שיכור קצת אבל לא יותר מדי, חושב על הברמנית ההיא עם השיער השחור הקצר והעיניים הירוקות, "איזה טוויסט," מלמלתי לעצמי, כי התחלתי בוויכוח על חשבון, ויצאתי עם דרינק חינם ושיחה כל הלילה. צחקתי, כי אני תמיד חושב שאני חכם, בודק כל שקל, אבל בסוף זה הפך למשהו נחמד. הגעתי למלון, התקלחתי במים קרים כי החום באילת לא נגמר אפילו בלילה, וקרסתי למיטה, חושב עליה – איך היא התנצלה, נתנה דרינק, ופתאום דיברנו כאילו אנחנו חברים ותיקים.
בוא נחזור קצת אחורה, כי הסיפור לא נגמר כשהיא נתנה לי את הדרינק החינמי. אחרי ששתיתי אותו, הרגשתי את הוויכוח נמס, "טוב, קורה," אמרתי לה, צוחק, והיא נשענה על הבר, "כן, טעות שלי, אבל אתה נראה כמו אחד שלא מוותר." צחקתי, "כן, אני כזה, חסכן אבל לא קמצן." היא מזגה לעצמה כוס מים עם לימון, "אני כאן כל לילה, רואה הכל – תיירים שמשלמים יותר מדי בלי לשים לב, כי הם שיכורים." סיפרה סיפור על רוסי שבא עם חברה, הזמין בקבוק וודקה, שילם פי שתיים כי לא בדק, "והוא עוד אמר תודה!" צחקנו, כי זה נשמע מוכר – כולנו נופלים בפחים כאלה כשאנחנו לא שמים לב. "את יודעת," אמרתי, "אני תמיד בודק חשבון, כי פעם בארץ זרה רימו אותי על טקסי, שילמתי פי שלוש." היא הנהנה, "כן, באילת זה גרוע, תיירים הם מטרה קלה."
הפאב התמלא יותר, מוזיקה רוק ישנה מתנגנת – איזה שיר של אריק קלפטון, אנשים רוקדים קצת על הרחבה הקטנה, זוגות מתנשקים בפינה, ואני יושב שם, מזמין עוד בירה על חשבוני, "תגידי, מה הסיפורים הכי מטורפים שראית כאן?" שאלתי, כי סקרן אותי. היא צחקה, נשענה קרוב יותר, "הו, יש המון. פעם היה גבר מבוגר שבא לבד, שתה עד שהתחיל לבכות על האקס שלו, סיפר לי הכל – איך היא עזבה אותו בגלל הכסף. בסוף נתתי לו מונית על חשבון הבית." "נחמדה," אמרתי, "לא ציפיתי." היא קרצה, "אני לא תמיד כזאת, אבל אם מישהו נראה בסדר, אני עוזרת." סיפרה עוד – על תיירת גרמנייה שרקדה על הבר, זרקה חולצה, והמשטרה באה, "הם לקחו אותה, אבל היא צחקה כל הדרך." צחקתי חזק, כי דמיינתי את זה, "ואת? לא רוקדת?" "רק בסוף משמרת," אמרה, צוחקת.
דיברנו על החיים – היא סיפרה שהיא מאילת, גרה עם אמא, עובדת בבר כדי לשלם חשבונות, "חולמת ללמוד, אולי להיות מורה." "יפה," אמרתי, "אני בעבודה משעממת, אבל חולם לטייל יותר." שתינו עוד דרינק – היא נתנה לי עוד חינם, "על טעות," אמרה, אבל אני יודע שזה כי דיברנו טוב. הפאב התרוקן לאט, המוזיקה נרגעה, והים בחוץ נשמע – גלים מתנפצים, רוח קלה. "את נשארת עד מאוחר?" שאלתי. "כן, סוגרת," ענתה, מנקה כוסות. עזרתי לה קצת, זרקתי בקבוקים לפח, "תודה," אמרה, מופתעת. בסוף, כשהפאב נסגר, היא ליוותה אותי החוצה, נעלה את הדלת, "תיזהר, אל תלך שיכור לים," אמרה, צוחקת. נפרדנו בחיבוק קל, "תחזור מחר, אולי דרינק חינם בלי טעות," קרצה. הלכתי למלון, צוחק – איבדתי כסף קטן על החשבון, אבל זכיתי בשיחה טובה, בדרינקים חינם, ובהרגשה נחמדה.
במלון, התקלחתי, חשבתי עליה כל הלילה – החיוך, הסיפורים, איך מה שחשבתי רמאות הפך ללילה כיפי. "למדת לבדוק חשבון," אמרתי לעצמי, אבל גם "למדת שטעויות יכולות להיות טובות." זה היה הרפתקאה קטנה, אבל מצחיקה. יאללה.
אי אחי, עכשיו כמה ימים אחרי, אני יושב בבית, שותה בירה קרה מהמקרר, ומסתכל על התמונה שצילמתי מהטיילת באילת – הים שחור בלילה, אורות מהפאבים, וחושב על הברמנית ההיא עם השיער השחור הקצר והעיניים הירוקות. צוחק לעצמי, כי זה היה סיפור מטופש אבל נחמד – התחלתי בוויכוח על חשבון, חשבתי שמרמים אותי, ויצאתי עם דרינק חינם, שיחה כל הלילה, וחיבוק בסוף. "אתה אידיוט," מלמלתי לעצמי, אבל עם חיוך, כי בסוף איבדתי כסף קטן אבל זכיתי במשהו הרבה יותר טוב – שיחה טובה עם מישהי שלא ציפיתי. זה לימד אותי משהו – תמיד לבדוק חשבון, כי טעויות קורות, אבל לפעמים הטעויות האלה מובילות למשהו כיפי.
למחרת, קמתי עם כאב ראש קל מהדרינקים ההם, אבל לא נורא – השמש באילת מכה חזק, אבל הים קורץ. הלכתי לטיילת שוב, עברתי ליד הפאב, ראיתי אותו סגור, וחשבתי "מעניין אם היא שם היום." לא נכנסתי, כי אני לא אחד שרודף, אבל זה נשאר לי בראש. אכלתי ארוחת בוקר בפיתה עם חומוס, ישבתי מול הים, וחשבתי על השיחה – איך היא סיפרה סיפורים על תיירים, צחקה על הרוסי ההוא שהקיא, ואני סיפרתי על הטיולים שלי. "אתה יודע," אמרה לי אז, "באילת כולם באים לחפש משהו – כיף, אהבה, שכחה – אבל רובם מוצאים רק כאב ראש." צחקתי אז, אבל היא צדקה – אני באתי לברוח, מצאתי רמאות קלה, אבל בסוף מצאתי שיחה. זה היה כמו טוויסט בסרט – רבתי על 70 שקל, זכיתי בדרינקים חינם ובחברה ללילה.
חשבתי על כל הפעמים שנתקעתי בפאבים – פעם בתל אביב שילמתי פי שתיים כי לא בדקתי, פעם בירושלים מישהו גנב לי את הארנק, אבל הפעם? זה היה שונה. היא התנצלה, נתנה דרינק, ופתאום דיברנו כאילו אנחנו מכירים שנים. "את נחמדה," אמרתי לה בסוף, והיא חייכה, "גם אתה, לא ציפיתי שתעזור לי לנקות." כן, כי עזרתי לה לזרוק בקבוקים, כאילו אני עובד שם. זה היה רגע מוזר – שיכור קצת, אבל מרגיש טוב. ליוותה אותי החוצה, נעלה את הדלת, "תיזהר," אמרה, חיבקה קל, וזהו. לא קרה כלום, לא נשיקה, לא מספר, אבל זה היה נחמד. איבדתי כסף קטן על החשבון ההוא, אבל זכיתי בשיחה טובה, בצחוקים, בהרגשה שלא לבד.
דיברתי עם עצמי במראה במלון, כמו תמיד. "למה אתה תמיד מסתבך?" כי אני אוהב את הבלתי צפוי, את הרגעים האלה שמתחילים רע ומסיימים טוב. הרמאות הקלה הזאת – זה היה שיעור: תמיד בדוק חשבון, אל תסמוך על חיוכים, אבל גם אל תהיה פרנואיד – לפעמים זה טעות, ולפעמים זה מוביל למשהו כיפי. אם לא הייתי מתווכח, לא הייתי מקבל דרינק חינם, לא הייתי מדבר איתה כל הלילה. זה כמו החיים – לפעמים מרמים אותך קצת, אבל אם אתה לא מוותר, אתה זוכה במשהו.
אחרי כמה ימים, חזרתי הביתה, סיפרתי לחברים, "נתקעתי בפאב באילת, רימו אותי בחשבון." הם צחקו, "שוב אתה?" "כן," עניתי, "אבל בסוף זכיתי בדרינקים חינם ובשיחה עם ברמנית חמודה." הם שאלו פרטים, אבל לא סיפרתי הכל – כי זה היה רגע שלי, משהו קטן אבל נחמד. חשבתי עליה – אולי היא זוכרת אותי, אולי לא, אבל זה בסדר. זה לימד אותי – אל תהיה קמצן מדי, אבל תבדוק. ואם מרמים אותך, תתווכח, כי אולי תזכה במשהו יותר טוב מכסף.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני צוחק אבל גם חושב עמוק. החיים באילת, בפאבים, בטיולים – הם מלאים רמאויות קלות, אבל אם אתה לא נבהל, אתה זוכה. שיחה טובה שווה יותר מ-70 שקל. אם אתם קוראים, תבדקו חשבון, אבל אל תפספסו את השיחה. יאללה, עד הפעם הבאה. תשתו בזהירות, אבל תצחקו הרבה.
כן, ועוד דבר – אחרי כל זה, הלכתי לישון, חלמתי על הפאב, אבל הפעם אני הברמן, והיא הלקוחה. התעוררתי צוחק, כי החלומות שלי מטורפים. זה הסיפור, חברים – רמאות קלה בפאב באילת שהפכה ללילה נחמד. אם יש לכם סיפורים דומים, תספרו בתגובות, נצחק יחד. צ'או.
אי, אבל זה לא נגמר שם. כמה שבועות אחרי, נסעתי שוב דרומה, עצרתי באילת, עברתי ליד הפאב – ראיתי אותה דרך החלון, חייכתי, אבל לא נכנסתי. "תודה על הדרינק," חשבתי, והמשכתי. זה היה רגע קטן, אבל זכור. למדתי – טעויות הן חלק מהכיף. יאללה.
