אי אחי, אני יושב פה עכשיו עם כוס קפה שחור, מסתכל על המפה הישנה הזאת ששוכבת על השולחן, וצוחק לעצמי כמו אידיוט. זה היה לפני כמה חודשים, בדיוק כשהחורף התחיל להתקרר קצת, והחלטתי שאני צריך לברוח קצת מהעיר. אני, בן 27, רווק, אוהב לטייל לבד כי ככה אני לא צריך להתמודד עם חברים שמתלוננים כל הזמן על חום או על חול בתחתונים. אז חשבתי, יאללה, נגב. המדבר, השקט, האוויר הנקי. נשמע כמו רעיון גאוני, נכון? אבל אני, כמו תמיד, עושה דברים בצורה הכי מטופשת אפשרית. במקום להשתמש בוויז או בגוגל מפס, אני לוקח מפה ישנה מהבית של ההורים, כזאת מנייר, עם קיפולים וקרעים, שכנראה שימשה את סבא שלי במלחמת ששת הימים. "זה יהיה אותנטי," אמרתי לעצמי. "מי צריך אפליקציות כשיש מפה אמיתית?" כן, בטח, כאילו אני איזה הרפתקן מהסרטים.
קמתי מוקדם בבוקר, זרקתי תיק גב עם מים, כמה סנדוויצ'ים וחולצה נוספת לרכב, ויצאתי דרומה. הנסיעה מהמרכז לנגב תמיד מרגישה כמו מעבר לעולם אחר. בהתחלה הכבישים רחבים, יש תחנות דלק עם קפה סביר, אבל ככל שמתקדמים דרומה, הכל נהיה שומם יותר. עצרתי פעם אחת בבאר שבע לקנות בקבוקי מים נוספים, כי אני יודע שהמדבר לא סולח, אבל עדיין, עם המפה הזאת פרושה על המושב לידי, הרגשתי כמו מלך. "אני אסע לכיוון מצפה רמון," תכננתי. "אולי אעלה על איזה שביל צדדי, אראה נופים שלא רואים בטוריסטים." כן, כי אני כזה חכם.
אז נסעתי, והכבישים התחילו להתעקם. השלטים בעברית וערבית, החול מתחיל להופיע בצדי הדרך, והשמש מכה חזק. אני מפעיל רדיו, שומע איזה שיר ישן של עומר אדם, ומרגיש טוב. אבל אז, אחרי שעה בערך, אני רואה פנייה שכתובה במפה כ"שביל מדברי קל". יאללה, למה לא? פניתי ימינה, והכביש נהיה צר יותר, אחר כך סלול פחות, ובסוף זה היה פשוט דרך עפר עם אבנים. "זה חלק מהכיף," אמרתי לעצמי. אבל כעבור חצי שעה, אני מסתכל סביבי ורואה רק חול, סלעים וקצת שיחים יבשים. אין שלטים, אין אנשים, אין כלום. פתחתי את המפה שוב, ניסיתי להבין איפה אני, אבל הדפוס דהוי, והקיפולים עשו בלאגן. "טוב, אני פונה שמאלה פה," החלטתי, אבל זה רק הוביל אותי עמוק יותר למדבר. השמש כבר גבוהה, החום עולה, והמים שלי מתחילים להיגמר מהר.
אני נוסע עוד קצת, מנסה למצוא איזה נקודת ציון, אבל הכל נראה אותו דבר. חול צהוב, סלעים אדומים, ושמיים כחולים בלי ענן אחד. פתאום הרכב מתחיל להאט, כי אני נכנס לאיזה אזור עם חול רך יותר. "שיט," מלמלתי, "אל תיתקע לי עכשיו." אבל לא, אני לא נתקעתי עדיין, אבל כבר הרגשתי את הבטן מתהפכת. עצרתי את הרכב, יצאתי החוצה, והרוח החמה מכה בפנים. הסתכלתי סביבי – כלום. אין מגדל, אין כביש, רק מדבר אינסופי. "אוקיי, אל תפאניק," אמרתי לעצמי בקול רם, כי ככה אני מדבר עם עצמי כשאני לבד. "יש לך טלפון, יש קליטה?" בדקתי – שתי פסים, אבל וויז לא עובד כי אין לי חבילת גלישה מספיק גדולה, ואני לא רוצה לבזבז כסף. כן, כי אני חסכן כזה.
ניסיתי להתקשר לחבר, אבל הוא לא ענה. "טוב, נמשיך עם המפה." התיישבתי על מכסה המנוע, פרשתי את המפה על הרצפה, וניסיתי לחשב כיוונים לפי השמש. "השמש במזרח בבוקר, אז אני צפונה," חשבתי, אבל זה היה בולשיט כי אני לא יודע שום דבר על ניווט. נסעתי עוד קצת, אבל רק נכנסתי עמוק יותר. עכשיו המים כמעט נגמרו, אני מזיע כמו חזיר, והרכב מתחמם. "זהו, אני אבוד," הודיתי לעצמי. "איזה אידיוט, למה לא לקחתי GPS?" צחקתי קצת, אבל זה היה צחוק עצבני. דמיינתי את הכותרות – "צעיר אבוד במדבר, נמצא מיובש כמו צימוק." כן, כי אני תמיד חושב על הדברים הגרועים ביותר.
ואז, פתאום, מרחוק, אני רואה משהו זז. לא יודע אם זה הלוצינציה מהחום, אבל נראה כמו אדם עם כבשים. "יאללה, תקווה," אמרתי ונסעתי לכיוון הזה. ככל שהתקרבתי, ראיתי שזה רועה צאן, בדואי מבוגר עם כפייה על הראש, מוקף בעיזים או כבשים או מה שזה לא יהיה. עצרתי את הרכב במרחק בטוח, יצאתי וקראתי לו "שלום! שלום!" הוא הסתכל עליי כמו על חייזר, אבל חייך. "אתה אבוד?" הוא שאל בעברית שבורה, עם מבטא ערבי כבד. "כן, אחי, לגמרי אבוד," עניתי. "יש לך מים?" הוא צחק, הוציא בקבוק מהתיק שלו ונתן לי. המים היו חמימים, אבל זה היה כמו גן עדן. "לאן אתה רוצה?" הוא שאל. "חזרה לכביש ראשי, לכיוון מצפה רמון," אמרתי. הוא הסביר לי כיוונים – "פנה ימינה ליד הסלע הגדול, אחר כך שמאלה אחרי העץ היבש." כן, כי במדבר יש סימנים כאלה ברורים.
תודה לו, נתתי לו כמה שקלים שהיו לי בכיס, והוא סירב אבל לקח בכל זאת. "תיזהר, יהודי," הוא אמר בצחוק. נפרדנו, ואני חזרתי לרכב, מרגיש קצת יותר טוב. אבל זה לא נגמר שם. בדרך חזרה, בדיוק כמו שהוא אמר, פניתי ימינה, אבל אז נכנסתי לאיזה אזור חולי יותר, והרכב התחיל לשקוע. "לא, לא עכשיו!" צעקתי. ניסיתי להאיץ, אבל הגלגלים מסתובבים במקום, חול מתיז לכל עבר. יצאתי, ראיתי שהגלגלים קבורים עד חצי. "שיט, עכשיו אני צריך לחפור." אין לי אתי כלום, אז לקחתי את הידיים, התחלתי לחפור כמו כלב. חול נכנס לציפורניים, השמש שורפת, ואני מקלל את עצמי בכל מילה גסה שאני מכיר. "למה אתה כזה טיפש? למה לא לקחת את האפליקציה?" חפרתי בערך חצי שעה, הזעתי דלי מים, אבל בסוף הצלחתי להוציא את הגלגל הקדמי. דחפתי את הרכב קצת, התנעתי, והוא יצא. "כן!" צעקתי כמו מנצח.
אבל זה לקח עוד שעה, והשמש כבר מתחילה לשקוע. סוף סוף ראיתי כביש מרחוק, נסעתי לשם, והגעתי לכפר קטן, איזה מושב בנגב. עצרתי במסעדה קטנה, הזמנתי חומוס עם פיתה חמה, ובירה קרה. המקומיים הסתכלו עליי, מלוכלך מחול, מיוזע, וצחקו. "אבוד במדבר?" שאל אחד. "כן, עם מפה ישנה," עניתי. הם הזמינו אותי לשבת איתם, סיפרתי את הסיפור, וכולנו צחקנו. אכלתי כמו מלך, שתיתי, וחשבתי על היום הארוך הזה. איבדתי יום שלם, אבל הרגשתי חי. "בפעם הבאה," אמרתי לעצמי, "אפליקציה. בלי שטויות." אבל אתם יודעים מה? זה היה כיף, בסופו של דבר.
אז שם אני יושב במסעדה הקטנה הזאת במושב, מוקף בארבעה-חמישה מקומיים, כולם גברים מבוגרים עם זקנים אפורים וכובעי מצחייה מרופטים, מסתכלים עליי כאילו אני אטרקציה מהעיר הגדולה. החומוס היה אלוהי, עם שמן זית שזורם כמו נהר, והפיתה חמה מהתנור, אבל אני עדיין מרגיש את החול בכל מקום – בנעליים, בכיסים, אפילו בשיניים. "מאיפה אתה, ילד?" שואל אחד מהם, נראה כמו בן 60, עם סיגריה תלויה בפה. "מתל אביב," אני עונה, מנסה להישמע מגניב, אבל קולי יוצא קצת רועד מהיום הארוך. "אה, עירוני," הוא צוחק, וכל השולחן מצטרף. "מה עשית פה במדבר עם מפה ישנה? רצית להיות כמו משה רבנו?" אני צוחק איתם, אבל בפנים אני חושב, כן, אני אידיוט, אבל לפחות אני חי כדי לספר.
הם התחילו לשפוך סיפורים. אחד סיפר איך פעם הוא אבד עם הטרקטור שלו בסופת חול, וחיכה יומיים עד שבאו להציל אותו. "אכלתי רק תמרים יבשים," הוא אומר, "והתפללתי שלא יבוא נחש." אחר סיפר על תיירים אמריקאים שהגיעו עם ג'יפים חדשים, נתקעו בדיוק כמו שאני, ובסוף שילמו אלף שקל למשאית גרר. "אתה מזליסט," הוא טופח לי על השכם, "נתקעת בחול ויצאת לבד. גבר." אני מרגיש קצת גאה, אבל יודע שזה היה מזל טהור. "כן, חפרתי כמו עבד," אני אומר, "הידיים שלי עדיין כואבות." הם צוחקים שוב, ומזמינים אותי לעוד בירה. "על חשבון הבית," אומר הבעלים, "כי אתה נראה כמו מישהו שצריך את זה."
אבל אז זה נהיה מעניין יותר. אחד מהם, נקרא לו אברהם, מתחיל לדבר על המדבר. "אתה יודע, ילד, המדבר לא סתם מקום ריק. יש פה סודות." הוא מספר על מערות עתיקות בקרבת מקום, שבהן מצאו חפצים מהתקופה הרומית. "פעם הלכתי לשם עם הכבשים, ומצאתי מטבע ישן." הוא מוציא מהכיס מטבע חלוד, מראה לי. "זה? שווה כסף?" אני שואל, עיניים נוצצות. "לא הרבה," הוא צוחק, "אבל זה מזכרת." פתאום אני מרגיש את ההרפתקה חוזרת. "רוצה לראות?" הוא שואל. אני מהסס – השמש כבר שוקעת, אני עייף, אבל יאללה, למה לא? "בטח," אני אומר, "אבל לא רחוק." אנחנו קמים, אני משלם על הארוחה (הם לא נתנו לי, אבל התעקשתי), והולכים מאחורי המושב, לכיוון גבעה קטנה.
ההליכה הייתה קצרה, אבל החול שוב נכנס לנעליים, ואני מקלל בשקט. "למה אני עושה את זה?" אני חושב, "כבר ניצלתי פעם אחת היום." אברהם מוביל, מספר בדרך על החיים בנגב – איך הם חיים מהחקלאות, מהתיירות, ואיך הממשלה מבטיחה ומבטיחה אבל לא עושה כלום. "פה זה ארץ אחרת," הוא אומר, "לא כמו העיר שלכם, עם הקפה היקר והפקקים." אני מהנהן, כי הוא צודק. הגענו למערה קטנה, חור בסלע, ואברהם מדליק פנס מהטלפון. בפנים – כלום מיוחד, כמה אבנים, קצת ציורים ישנים על הקירות. "זה נבטים," הוא מסביר, "עם גמלים וסיפורים." אני מצלם כמה תמונות, מרגיש כמו ארכיאולוג זוטר, אבל אז פתאום שומעים רעש – משהו זז. "נחש?" אני קופץ אחורה. אברהם צוחק. "לא, יעל. הן באות לכאן לשתות." ואכן, יעל קטנה מציצה, מסתכלת עלינו ומסתלקת. "ראית? המדבר חי," הוא אומר.
חזרנו למושב, השמש כבר נעלמה, והכוכבים התחילו לצאת. "תודה, אברהם," אמרתי, "זה היה מגניב." הוא טפח לי על הגב שוב. "תחזור, ילד. אבל עם מפה טובה." צחקתי, עליתי לרכב, והתנעתי. הנסיעה חזרה הייתה שקטה, הכבישים ריקים, רק אורות רחוקים של יישובים. חשבתי על היום – איך התחיל כטיול פשוט, הפך לכאוס, ואז למשהו נחמד. פגשתי אנשים אמיתיים, לא כמו בעיר שכולם ממהרים. אבל עדיין, איבדתי יום שלם, יכולתי להיות בבית, לראות נטפליקס, אבל לא, אני חייב להסתבך. "שיעור טוב," מלמלתי לעצמי, "בפעם הבאה, אפליקציה. ומים נוספים. ואולי חבר." אבל אתם יודעים, אני כנראה אעשה את זה שוב, כי אני כזה – אוהב את הבלגן.
בדרך חזרה, עצרתי בתחנת דלק, קניתי קפה וחטיף, והתיישבתי בחוץ להסתכל על הכוכבים. המדבר בלילה זה משהו אחר – קר, שקט, מלא כוכבים כמו שלא רואים בעיר. חשבתי על הרועה, על אברהם, על החול שחפרתי. "איזה יום מטורף," אמרתי בקול. בחור צעיר מהתחנה שמע אותי, שאל מה קרה. סיפרתי לו בקצרה, והוא צחק. "ברוך הבא לנגב, אחי. פה הכל אפשרי." כן, נכון. נסעתי הביתה, הגעתי מאוחר, התקלחתי וקרסתי למיטה. למחרת, סיפרתי לחברים, והם צחקו עליי יומיים. "אתה אידיוט," אמר אחד. "כן," עניתי, "אבל זה היה שווה." בסופו של דבר, הטעויות האלה הן מה שהופך את החיים למעניינים. לא?
אי, אחים, אני עדיין צוחק כשאני חושב על זה עכשיו, שבועות אחרי. הגעתי הביתה מאוחר בלילה, הרכב מלא חול, אני מריח כמו מדבר, והראש שלי סחרחר מכל ההרפתקה הזאת. התקלחתי, זרקתי את עצמי על המיטה, אבל לא הצלחתי להירדם מיד. שכבתי שם, מסתכל על התקרה, וחושב על כל מה שקרה. איך התחיל כטיול פשוט, משהו להירגע, והפך לבלגן אחד גדול. אבל אתם יודעים, זה מה שאני אוהב בחיים – את הבלתי צפוי. אם הכל היה מתנהל חלק, זה היה משעמם כמו לראות טלוויזיה. לא, אני צריך את הטעויות האלה, את הרגעים שבהם אתה חושב "זהו, אני מת," ואז פתאום מישהו מושיט יד. כמו הרועה ההוא, שהציל אותי עם בקבוק מים חמים. או אברהם והחבר'ה במושב, שהפכו את הסוף ליום לנחמד.
למחרת קמתי עם כאבי שרירים בכל הגוף – מהחפירה בחול, מההליכה למערה, מהנסיעה הארוכה. הסתכלתי על הידיים, אדומות ומגרדות, וצחקתי. "מזכרת מהנגב," אמרתי לעצמי. הלכתי למטבח, הכנתי קפה, ופתחתי את הטלפון. היו לי הודעות מחברים – "איפה אתה? לא ענית אתמול." סיפרתי להם בקצרה, ושלחתי תמונה של המטבע שצילמתי במערה. "וואו, נשמע מטורף," ענה אחד. "אתה אידיוט," כתב השני. כן, אני יודע. אבל זה גרם לי לחשוב – למה אני תמיד עושה דברים כאלה? למה לא להיות כמו כולם, לקחת טיול מאורגן, עם מדריך וקבוצה? כי זה לא אני. אני אוהב את החופש, את הסיכון הקטן, אפילו אם זה אומר להיתקע בחול באמצע שום מקום.
אחרי כמה ימים, החלטתי לכתוב על זה בבלוג, כי למה לא? אולי מישהו ילמד מהטעויות שלי. אבל האמת, אני לא בטוח אם למדתי. כי שבוע אחרי, כבר תכננתי טיול אחר – הפעם לצפון, אבל עם המפה הישנה אותה. לא, צוחק. לקחתי GPS הפעם, אבל עדיין, לקחתי שביל צדדי, כי אני לא יכול להתאפק. זה כמו התמכרות – לחפש את הלא ידוע. במדבר, פגשתי אנשים אמיתיים, לא כמו בעיר שכולם מסתכלים בטלפון. הרועה ההוא, עם החיוך שלו, נתן לי מים בלי לשאול שאלות. אברהם סיפר סיפורים על החיים, על הסודות של הנגב. זה גרם לי להרגיש קטן, אבל במובן טוב. העולם גדול, ישראל קטנה אבל מלאה הפתעות.
דיברתי עם חבר על זה, והוא אמר "אתה צריך להיזהר, אחי. המדבר מסוכן." כן, נכון. אבל מה זה חיים בלי קצת סיכון? אני לא מדבר על דברים מטורפים, כמו לקפוץ מצוקים בלי מצנח, אבל כן, ללכת לאיבוד קצת, לפגוש זרים, לשמוע סיפורים. זה מה שהופך את הטיולים שלי למיוחדים. פעם, בטיול אחר, פגשתי בחורה ברכבת, דיברנו כל הנסיעה, והיא הזמינה אותי לארוחה אצל המשפחה שלה. לא קרה כלום, אבל זה היה זיכרון. כמו כאן – לא קרה כלום רע בסוף, אבל למדתי. על עצמי, על אנשים, על זה שלא צריך טכנולוגיה לכל דבר. אמנם, בפעם הבאה אקח אפליקציה, אבל אולי אכבה אותה מדי פעם, כדי להרגיש את המדבר באמת.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני מסתכל על התמונות שצילמתי – החול, הסלעים, היעל במערה. הן לא מושלמות, כי הטלפון היה מלוכלך, אבל הן אמיתיות. לא כמו האינסטגרם עם פילטרים, שכולם נראים מושלמים. אני אוהב את הלא מושלם. כמו הטיול הזה – איבדתי יום, אבל הרווחתי חוויה. חשבו על זה: אם הייתי נוסע ישר למצפה רמון, יושב בבית קפה, מצלם תמונה וחוזר – מה זה היה נותן לי? כלום. אבל עכשיו יש לי סיפור, יש לי צחוקים, יש לי שיעור. "אל תסמוך על מפות ישנות," אבל גם "תסמוך על אנשים." כי בסוף, הם אלה שמצילים אותך.
אחד החברים שלי, אחרי ששמע את הסיפור, אמר "בוא נעשה טיול יחד פעם." "בטח," עניתי, "אבל בלי מפות." צחקנו. אבל האמת, אני מעדיף לבד. ככה אני יכול לדבר עם עצמי, לצעוק כשאני מתעצבן, לצחוק כשאני מצליח. זה טיפשי, אבל זה אני. בן 27, עדיין לומד, עדיין מסתבך. וזה בסדר. החיים קצרים מדי כדי להיות זהירים כל הזמן. אז אם אתם קוראים את זה, תנסו – קחו מפה ישנה, צאו למדבר, ותראו מה קורה. רק תקחו מים נוספים. ועדיף GPS בגיבוי. אבל אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.
בשבוע שאחרי, הלכתי למכולת, וראיתי מפה חדשה על המדף. קניתי אותה, אבל השארתי את הישנה. למה? כי אולי יום אחד אשתמש בה שוב. כי אני כזה – אוהב את הישן, את הפשוט. אבל למדתי – עכשיו אני בודק את הסוללה בטלפון לפני שאני יוצא. קטן, אבל חשוב. וזה הסיפור, חברים. טיול לנגב שהפך לכאוס, אבל בסוף, לכיף. אם יש לכם סיפורים דומים, תספרו לי בתגובות. אני אוהב לשמוע איך אחרים מסתבכים. צחוקים מובטחים. יאללה, עד הפעם הבאה. תיזהרו שם בחוץ, אבל לא יותר מדי.
כן, ועוד משהו – אחרי כל זה, חשבתי על הרועה. מי יודע, אולי הוא סיפר עליי לחברים שלו. "פגשתי יהודי אבוד, נתתי לו מים." צחקו עליי גם שם. אבל זה בסדר, כי כולנו צוחקים על עצמנו בסוף. החיים הם קומדיה גדולה, ואני השחקן הראשי בסרט שלי. עם טעויות, עם הפתעות, עם סופים טובים. אז תודה לנגב, תודה למפה הישנה, תודה לכל מי שפגשתי. זה היה יום שלם אבוד, אבל שווה כל רגע. בפעם הבאה? מי יודע. אולי איבד את עצמי שוב, אבל בכוונה. צ'או.
